החלטה בתיק בר"ע 2227/06

1.      בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 17.5.06 (כב' השופטת מ. אביב).

2.      המבקש והמשיב הם אחים אשר יחד עם אח נוסף היו בעבר שותפים בעסקים. בין האחים נפלו סכסוכים וכדי ליישב אותם הם קיימו הליך של בוררות בפני הבורר עורך דין יוסף תוסיה כהן. ביום 1.7.01 נתן הבורר פסק בוררות חלקי (להלן - פסק הבוררות). פסק הבוררות התייחס לעניינים שונים לגביהם נפלו מחלוקות בין הצדדים, ובין היתר למגרש המסומן כמגרש מס' 5 במבשרת ציון בו ניהלה את עסקיה חברה שהייתה משותפת לאחים בשם מפעלי דגן בלוקים ובטון בע"מ (להלן - החברה והמגרש בהתאמה). בהתייחס למגרש זה קבע הבורר בפסק הבוררות כי זכות החכירה במגרש הינה של המשיב, אך לחברה הזכות להמשיך ולהחזיק במגרש עד תום תקופת החכירה (של המשיב) כנגד תשלום דמי שכירות. עוד נקבע בפסק הבוררות כי לבעלי המניות בחברה הזכות להעביר את החזקה והשימוש במגרש לאחד מהם בתנאים מסוימים שנקבעו בפסק. בפסק הבוררות גם נקבעו הסדרים למקרה שבו החברה תבקש בעתיד להעביר את פעילותה מהמגרש למקום אחר. פסק הבוררות אושר על-ידי בית משפט זה בפסק דינו של סגן הנשיא (כתוארו אז) יעקב צמח ז"ל.

3.      בחודש יולי 2003 הגיש המשיב תביעה נגד המבקשים בבית משפט השלום, בה עתר למתן צו המורה למבקשים להם לסלק את ידם מהמגרש ולהחזיר את החזקה בו למשיב. התביעה בוססה, בין היתר, על הטענה שהמבקש 1 העביר את החזקה במגרש לאחרים, דבר שלא היה זכאי לעשות על פי פסק הבוררות. כן התבקש בית המשפט בתביעה להורות למבקשים לשלם למשיב את דמי שכירות המשנה שהתקבלו אצלם מהשכרת המגרש לשוכרי משנה ובהקשר זה למסור למשיב פירוט מדויק של כל הסכומים שהתקבלו אצלם בעבר בגין ההשכרה. לחילופין התבקש בית המשפט קמא להורות למבקשים לשלם למשיב, מדי חודש בחודשו, לפחות מחצית מדמי השכירות שהמבקשים מקבלים מאת שוכרי המשנה, וזאת מעבר לשכר הדירה השוטף שעליהם לשלם למשיב עבור החזקה במגרש לפי פסק הבוררות.

4.      בהחלטה מיום 30.11.05 קבע בית המשפט קמא שהדיון בתביעה יתקיים בשני שלבים. בשלב הראשון יכריע בית המשפט בשאלה "האם הנתבע 1 [המבקש 1] רשאי להעביר ו/או להשכיר את המגרש ו/או חלקו לגורם אחר". ככל שייקבע שהמבקש 1 היה רשאי לעשות כן, יכריע בית המשפט בשאלה אם זכאי המשיב לתשלום כלשהו בגין ההעברה ו/או השכרה (בהנחה שבוצעו כאלה). בשלב השני, נקבע בהחלטה, "תוכרע השאלה מה הסעד הזכאי לו התובע על-פי ההחלטה בשלב הראשון ובהתאם לראיות שיובאו".

5.      לאחר שהצדדים סיכמו טענותיהם בסוגיה הראשונה הנזכרת לעיל, קבע בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 17.5.06 שהמבקש 1 לא היה רשאי להעביר ו/או להשכיר את המגרש או את חלקו לגורם אחר. החלטה זו בוססה על פרשנותו של בית המשפט קמא את פסק הבורר לפיה המגרש הועמד לרשות החברה כדי לאפשר לה להמשיך את פעילותה בדרך שפעלה קודם לכן. משהעבירה החברה את זכות השימוש במגרש לאחר, נקבע בהחלטה, היא שינתה את אופי הפעילות במגרש מה שהפקיע את התשתית אשר עליה התבססה קביעת הבורר. "מאחר שאין מחלוקת עובדתית כי החברה הפסיקה את פעילותה במגרש", הוסיף וקבע בהחלטתו בית המשפט קמא, "הרי שמתקיימת האפשרות עליה הורה הבורר הנכבד בפסק הבוררות (סעיף ז' בעמ' 14). הפסקת פעילות דינה כדין העברת פעילות למקום אחר. כמו כן, מאחר שאין מחלוקת כי הנתבעת 2 פעילה במגרש, מהווה הדבר הפרה של פסק הבוררות (סעיף ו' בעמ' 14).

על החלטה זו (להלן - ההחלטה) הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

6.      עוד לפני מתן ההחלטה (האחרונה) נתן בית המשפט קמא החלטות בשני עניינים נוספים. בהחלטתו מיום 29.5.05 דחה בית המשפט קמא את טענת המבקשים כי הסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבורר. באותה החלטה גם נדחתה טענת המבקשים שיש לסלק את התביעה על הסף בשל קיומו של מעשה בית-דין שקם מכוח החלטת הבורר מיום 17.12.03 שניתנה לאחר מתן פסק הבוררות החלקי האמור, בה נקבע שהמבקש 1 רשאי להשכיר את המגרש בשכירות משנה. בהחלטת ביניים נוספת שניתנה על-ידי בית המשפט קמא ביום 10.3.05, נדחתה טענת המבקשים שהסמכות העניינית לדון בתביעה מסורה לבית המשפט לענייני משפחה.

אף שהמבקשים אינם מבקשים בבקשתם, באופן מפורש, ליתן להם רשות ערעור גם על החלטות אלו, הם תוקפים בבקשתם הנוכחית גם את אותן החלטות, על יסוד הטענה שההחלטה נשוא הבקשה "מקפלת בתוכה" את אותן החלטות (סעיף 14 לבקשה). 

7.      בבקשתו מסביר בא-כוח המבקשים ש"הערעור מוגש על דרך של בקשת רשות ערעור למען הזהירות בלבד, וזאת משום שבאופן מהותי ההחלטה מסיימת את הדיון בנוגע לזכויות הצדדים בנכס המקרקעין" נשוא התביעה.

המשיב טען לעניין האחרון כי "אכן מדובר בהחלטה המסיימת את הדיון בנוגע לזכויות הצדדים ואכן היה על המבקשים להגיש הודעת ערעור על החלטה זו תחת הבר"ע".

8.      ההחלטה נשוא הדיון היא "החלטה אחרת" ואינה פסק-דין, שכן ההחלטה אינה מסיימת את הדיון. זאת, משום שתביעתו של המשיב היא למתן פסק-דין של פינוי ותשלום דמי שכירות, סעדים שלגביהם טרם ניתנה החלטה. כך גם עולה מהחלטתו של בית המשפט קמא מיום 30.11.05 הנזכרת לעיל, בה נקבע שבעקבות ההחלטה בשלב הראשון של המשפט, היא ההחלטה נשוא הבקשה הנוכחית בדבר זכותו (או העדר זכותו) של המבקש 1 להעביר ו/או להשכיר את המגרש לגורם אחר, תוכרע בשלב השני של המשפט השאלה מה הסעד שזכאי לו המשיב על-פי ההחלטה בשלב הראשון ובהתאם לראיות שיובאו. מכאן, שמדובר בהחלטת ביניים אשר דומה במהותה להחלטה בעניין חבות, אך אין מדובר בפסק-דין סופי.

9.      עניין זה מעלה את השאלה אם ראוי ליתן רשות ערעור על החלטת ביניים זו כבר בשלב זה ועוד בטרם ניתן פסק הדין הסופי. בעניין זה ההלכה היא:

"שכלל, אם פוצל הדיון לשלבים וניתנה ההחלטה בשלב הראשון של הדיון, ראוי שהדיון בערכאה הקודמת יגיע לסיום במתן פסק דין קודם פנייה לערכאת הערעור. כך, אם פוצל הדיון בתביעה בגין נזק גוף לשני שלבים, ותחילה נדונה שאלת האחריות ונקבעה אחריותם של הנתבעים. אם מבקשים הנתבעים לערער על קביעת אחריותם, יוכלו לעשות כן במסגרת ערעור על פסק הדין, אשר יינתן לאחר שלב הדיון השני בשאלת גובה הנזק" (רע"א 373/97 עליזה שקולניק ואח' נ' שפיגל סימה (לא פורסם).

(וכן ראה: רע"א 8951/00 חב' השמירה בע"מ נ' יוסף אטיאס ואח' (לא פורסם); בר"ע (ת"א) 2189/99 קרנית - הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' אביטל לבון ואח' (לא פורסם)).

בענייננו אינני רואה סיבה לסטות מכלל זה ואני סבור כי ראוי שהדיון במכלול העניינים נשוא הבקשה יידון בפני ערכאת הערעור לאחר מתן פסק הדין הסופי.

10.  מסקנה זו מתחזקת לאור ניסיונם של המבקשים לתקוף במסגרת בקשה זו גם את החלטות הביניים הנזכרות בסעיף 6 לעיל שניתנו על ידי בית המשפט קמא עוד בשנת 2005. המבקשים לא הגישו בשעתו בקשות רשות ערעור על אותן החלטות. לפיכך, הם אינם יכולים לבקש לערער עליהן במסגרת הבקשה הנוכחית, אלא  במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי בלבד.

11.  התוצאה היא שהבקשה נדחית.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ב' בשבט, תשס"ז (21 בינואר 2007), בהעדר הצדדים.